הערפד האירוטי הראשון

לא תיכננתי שהבלוג הזה יעסוק בלעדית בסרטי אימה אבל כנראה שזה המצב לעכשיו.

השלמתי לא מזמן את 'דרקולה של ברהם סטוקר' (Bram Stoker's Dracoula) בבימוי של פרנסיס פורד קופולה מ92', ולמרות שנכתב עליו כבר המון ולא חסר גם על ערפדים בכללי, הנה שני הסנט שלי בנושא.

דרקולה הוא סרט מוזר, אפילו מוזר מאוד. לא רק בגלל המבטא האנגלי של קיאנו ריבס, אלא גם בגלל המחוייבות שלו לדרמה וקיטש, בצורה שלפעמים מרגישה מודעת ואפילו מין פארודיה של עצמה, ולפעמים היא רצינית בצורה תהומית. הוא מלאכת מחשבת של אפקטים פרקטיים, ומציג חזיונות פנטסטיים יפהפיים שמעבירים את אווירת החלום והאימה של הדמויות, אבל גם מרגישים מעט מיושנים ומאולצים, כאילו נכפו על הסרט כמו ערפד על עלמה ישנה.

הסרט הוא אודה לגותיקה, לאנגליה הוקיטוריאנית, ולכל מה שסרטי אימה הם כבר לא - הוא דרמטי ואיטי, ולפרקים הזכיר לי קצת את פסיכו בראיה שלו את דמות הנבל, תחילה אנחנו פוחדים מדמות הרוזן הזקן המפלצתי שמהלך איימים על ג'ונתן, אבל אז אנחנו מוקסמים ממנו ולבסוף מוצאים את עצמו מעודדים אותו אל מול החבורה שרודפת אחריו. כמו הצורות הרבות שהוא לובש לאורך הסרט כך משתנות התחושות שלנו כלפיו, הרתיעה מהאיש הזקן והיצור המפלצתי שמפתה את מינה, המשיכה לגבר הנאה והמסתורי ולבסוף רחמים ליצור הכלאיים המפלצתי שהוא נחשף להיות - זקן מפלצתי על ערש דווי.

הפרצופים השונים של הרוזן לאורך הסרט

בניגוד לרומן עליו מבוסס הסרט, פה ניתן לדראקולה סיפור רקע טראגי - אהובה שמתה שרוחה התגלגלה אל הנערה מינה באנגליה מאות שנים לאחר מכן, והרדיפה אחריה הופכת אותו מיצור מפלצתי ורשע כפי שהוא מצטייר ברומן ליצור דואלי, ספק מפלצת ספק מאהב המנסה נואשות להתאחד עם אהובתו עד שהיא זו שלבסוף הורגת אותו (ספויילר, אגב).
למרות שהוא נצמד יחסית לרומן, הסרט לוקח הרבה חירות אומנותית הן במוטיבציה של דרקולה ואיפיון הדמות שלו והן ביחס למיתוס הערפדים כפי שנראה עד כה בכללי. כן, ערפדים תמיד נתפסו כיצורים אירוטים במהותם (לפחות האיפיון האירופי של ערפדים, ששונה לחלוטין מערפדים בתרבויות אחרות שמצדיקים פוסט נפרד משלהם), אבל פה יש שימוש חסר בושה באירוטיות, אולי כזה שהכין את הרקע לדמדומים - דרקולה מפתה את מינה במומחיות, מדליק נרות ונותן לה ללטף את זאב המחמד שלו, הוא מצטייר כדמות הרבה יותר נגישה מאדפטציות קודמות לספר כמו בגילומו של בלה לגוסי ובטח הרבה יותר מהערפד של נוספרטו, שאולי נאמן יותר לתיאור הספרותי במפלצתיות והרוע שלו אבל בהחלט פחות אירוטי.

פחות חומר לדייטים

עוד הבדל שמייחד את דרקולה תחת שרביטו של קופולה הוא הזרות שלו. בספר ובסרטים קודמים דרקולה מתואר כיצור זר, הוא מגיע מארץ זרה ומדבר במבטא, אבל פה, בנוסף לסיפור הרקע שמאיר את דמותו ומסביר כי הוא למעשה ולאד המשפד, הזרות מתבטאת גם בנראות שלו. בניגוד לבלה לגוסי לבוש החליפות, דרקולה לובש מגוון תלבושות המהדהדות דווקא מראה יפני. ההקשר המזרחי אוריינטלי מחזק את תחושת הזרות והבחירה בו מעניינת שכן היה צפוי להלביש אותו דווקא במראה מזרח אירופאי, בכל זאת הטירה שלו ממוקמת ברומניה.
בפלאשבק שבו אנו רואים אותו כולאד דרקול הוא לובש שריון אדום שמהדהד את המוניטין האיום שלו- הוא נראה כמו איש שעורו הופשט ממנו, השיריון כמו דפוס של שרירים ואדום כדם. הצורות הגיאומטריות החזקות גם מזכירות מעט שיריון של סמוראי. כשאנו רואים את הרוזן שוב בזקנתו, עטוי קימונו אדום רקום בזהב והתסרוקות על ראשו מזכירה את הדרך שבה גיישות מסדרות את שיערן, הוייב האוריינטלי בלתי ניתן להכחשה. דרקולה הוא זר, אבל הוא לא זר רק לאנגלים הוא זר גם בארצו שלו. האופי המפלצתי של הקללה שלו דרש לייחד אותו מהסביבה, והבחירה ליצור מראה אוריינטלי שומרת על אווירת מסתורין וזרות, אך גם מסקרנת ועדיין אירוטית במידה.

השיריון, נראה קצת כמו ליקריץ

חיוך של נסיך

הבחירות הויזואליות החזקות הן מאפיין מרכזי של הסרט ומה שהפך אותו למעניין במיוחד, הוא מהדהד יצירות אומנות שונות ולא מפחד להיות נועז בבחירות הוזיאליות שלו גם כשהן.. לא בהכרח מוצדקות תסריטאית. הוא שואב השראה הרבה מעולם התיטארון, סצנות רבות מרגישות שהן מבויימות לבמה ו"גדולות מהחיים" בצורה שסרטים רבים היום לא מעיזים. הוא משתמש בהיסטוריה של האומנות כדי ליצור קישורים ויזואלים בראשונו ותחושה של קלאסיקה מיידית.

כאשר ולאד מפתה את לוסי לראשונה בתוך המבוך, הסצנה היא שחזור של ממש ל'סיוט' של הנרי פיוזלי, כאשר דרקולה משנה את צורתו לזו של שד שעיר והוא רכון על גופה של לוסי בעוד היא כנועה ורפויה תחתיו. אפילו תנוחת היד שלה מהדהדת את הציור. כשדרקולה מבחין במינה הוא מסתובב לעברה ומיישר את מבטו לעבר המצלמה (בערך), בצורה דומה לשד בציור שמסתכל לעבר הצופה. קופולה עושה שימוש ביצירות קלאסיות המביעות אימה ורומנטיקה כדי להעצים את התחושה הקלאסית של הסרט, כאילו אנחנו קוראים את הספר, כאילו זה מחזה שנפרש מולנו. זאת חוויה קולנועית ששואפת להיות יותר מעצמה.

לוסי והשד

הרגע הזה כשאתה מנסה למצוץ למישהי את הדם ומגלה את האקסית שלך צופה בכם

'הסיוט' - הנרי פיוזלי 1781

רגע אומנותי נוסף שמהדהד בסרט הוא 'הנשיקה' של קלימט. ברגעיו האחרונים של דרקולה הוא עטוי שמלה מוזהבת, לרגע נראה הרבה יותר טקסי ודתי והוא נפרד ממינה. ההקשר הויזאלי מזכיר לנו את המלכותיות והאציליות של דרקולה, את הטראגיות של סיפור האהבה שלהם ואולי גם מאיר משהו על הקשר ביניהם - כפי שב'נשיקה' האישה מסיתה את מבטה מהגבר גם בסרט דראקולה מבקש ממינה להצטרף אליו לחיי על מוות והיא בתמורה דוקרת אותו ועורפת את ראשו. היא אוהבת אותו, אבל איננה יכולה להתייחד איתו.

בואי לאבאלה

'הנשיקה' - גוסטב קלימט 1907

עוד דבר שמייחד את הסרט כפי שציינתי זאת הבחירה של קופולה להיצמד לאפקטים פרקטיים בלבד. ב-92 עולם האפקטים הויזואלים התחיל לפרוח, פארק היורה יצא לאקרנים שנה לאחר מכן, ובניגוד מוחלט לכל זה קופולה החליט ליצור חוויה שבמידה מסויימת היה ניתן לייצר אותה גם  בראשית ימי הקולנוע. האפקטים נוצרו מסופראימופזיציה ותעתועי מצלמה. קופולה מתענג על זה ומהדהד את זה לאורך הסרט. הוא מראה לנו את זה גם כאפקטים שנוצרים בסרט וגם כדברים שקורים בעולם הממשי של הדמויות - הן צופות בסרט הקולנוע הראשון 'רכבת נכנסת לתחנה' וסצנות של תאטרון צלליות כפי שהיו נפוצות בתקופה מתנגנגות ומראות לנו את עברו של דראקולה. 

בצורה מסויימת קופולה עושה הגבלה בין הקסמים של דרקולה לקסם של עולם הקולנוע, שניהם מהפנטים את הצופה ואת הדמויות, מבלבלים את החושים ויוצרים תחושה של מסתורין ולא נודע, ספק מאיימים ספק מכשפים את הצופה.

רכבת נכנסת לתחנה

תאטרון חינוכי לילדים

לסיכום, זה סרט עשיר ברבדים, ויזואלית, תסריטאית, מבע קולנועי ועוד. אם לא ראיתם אותו, הוא מומלץ מאוד גם בראי האימה והטיפול בדמות של דראקולה וגם כי באמת יש בו מלאכת מחשבת ויזואלית שלא רואים כמוה יותר.

רציתי לכתוב יותר על האירוטיות שיש בו, אבל אולי עדיף לתת לסצנות האלה לדבר בשם עצמן, בכל זאת וינונה רידר מוצצת דם מהחזה החשוף של גארי אולדמן, מה עוד יש לומר על זה.