Rosemary's Baby - תינוקה של רוזמרי

אז ראיתי את הסרט אתמול (באיחור לא אופנתי בעליל) והתחשק לי לכתוב עליו קצת ועל הדרך גם לפתוח בלוג על דברים.

 אז תינוקה של רוזמרי הוא מותחן אימה בבימויו של רומן פולנסקי משנת 1968, שמבוסס על ספר בעל שם זהה מאת איירה לוין שיצא שנה לפני כן. הסרט נחשב היום לאחד הקלאסיקות הגדולות, וקובל גם בזמן יציאתו בביקורות משבחות וזכה להצלחה קופתית גדולה. כיום זוכרים אותו בעיקר בגלל התספורת האייקונית של מיה פארו (תכלס מהממת).

בגדול, למי שלא מכיר, הוא עוסק בזוג צעיר שעובר לגור בבניין דירות בניו יורק ונשאב לסיוט נורא בעקבות השכנים המזדקנים שלהם. הזהרת ספויילרים ד״א. הבעל, גיא, הוא שחקן כושל שזוכה לפתע, לאחר ארוחת ערב עם השכנים רומן ומימי, בשלל תפקידים והצלחה מסחרית. רוזמרי, אשתו הצעירה, חולמת על להביא ילדים. היא נכנסת להריון, בעידוד השכנים החטטנים שבהדרגה משתלטים על כל חלקה בחייהם, ולבסוף מגלה שהתינוק הוא פרי טקס שטני של אותם זקנים (שהם למעשה חלק מכת מכשפות מודרנית בה כולם פולנים ונוראיים) בו היא נאנסה על ידי השטן, בידיעת בעלה שהיה חלק מהמזימה ומכר אותה על מנת להצליח כשחקן. סה״כ לא נורא, לכל זוג יש קשיים.

הסרט מצליח לשחק בחוכמה על התפר שבין אימה למותחן פסיכולוגי, כאשר עד סופו קיימת השאלה האם השכנים הם אכן עובדי שטן או שמא זה הכל פרי מוחה ההוזה של רוזמרי, שעוברת הריון קשה וטראומתי. אבל מעבר לעלילה המרתקת והמתח שנבנה בחוכמה, הסרט הוא גם הצלחה מבחינה ויזואלית. הקומפוזיציות מרתקות וסיקוונס החלום שבו רוזמרי נעה בין הזיית סמים לבין ערנות וחווה את האונס הוא בין המטרידים שראיתי.

גם מבחינה צבעונית הוא עובד נהדר, כאשר אפשר ממש לקרוא את מצבה הנפשי של רוזמרי דרך השימוש בצבע בסרט. כאשר היא לבושה בצהוב היא שמחה, רגועה ובאופן כללי במצב חיובי; בכחול מצבה הנפשי מתדרדר ובאדום היא במצב הנורא ביותר ולכודה בתלפייה של הכת. באחת הסצנות גיא, על מנת לפצות אותה, ממלא את דירתם בורדים אדומים ובכך מחדד לצופה עד כמה רוזמרי מוקפת בסכנה והיא פולשת אל תוך ביתה. אגב גם גיא בשלב מסויים מתחיל ללבוש אדום ובכך מסמן לנו שהוא חלק מהקנוניה.

אבל הדבר שאהבתי יותר מכל בסרט הוא הגישה הפמיניסטית שלו. במבט ראשון זה לא נראה סרט בעל אג׳נדה מעצימה במיוחד, רוזמרי היא האישה הקטנה של גיא, אין לה עיסוק ממשי מלבד לנקות ולשפץ את הדירה, להכין לגיא ארוחות גורמה ולחלום על תינוקות. אבל בפועל מדובר על הרבה יותר. הסרט יצא בשנת 68׳, כשהגל השני של הפמיניזם היה בעיצמו וההתעסקות באישה וגופה היה הדיבור החם. גלולות למניעת הריון החלו להימכר מסחרית, נשים החלו להתמרד למען הפלות, סיוע לנפגעות מיניות וכן הלאה. רוזמרי, עבורי, מסמנת את המהלך שעברו הנשים באותה תקופה - לא, לא אונס על ידי כת שטנית, אלא הרצון שלהן לדרוש את גופן בחזרה לרשות עצמן. 

במהלך הסרט רוזמרי עוברת מלציית באופן עיוור לרופא שלה, לשכנים שלה ואף לבעלה להתמרדות מוחלטת כאשר היא מתחילה להבין את גודל הקנוניה. היא מסרבת לקחת את התרופות שהרופא השטני רושם לה, מסרבת לשתות את השייקים שהשכנים שלה מכינים לה ומסרבת להקשיב לבעלה, אף על פי שהם כולם טוענים כי היא משתגעת, פוגעת בתינוקה, כי הם יודעים מה טוב עבורה וכן הלאה. כאשר היא מתחילה להבין שיש קנוניה נגדה היא דורשת את גופה שוב לרשות עצמה, ללא התערבות חיצונית של גורמים אשר טוענים כי הם מוסמכים יותר. יש להדגיש כי רוזמרי לא מנסה לבצע הפלה (היא לא חושדת עדיין מה קיים בתוכה, אלא רק שיש קנוניה לחטוף את תינוקה), אלא רק מנסה להתמרד נגד כל האנשים שמחליטים החלטות עבורה מתוך אינטרס אישי. אחד הדברים שהדגישו תמה זאת עבורי במהלך הצפייה היה כמה כל השכנים סביבם זקנים ולבנים - אותם אנשים שמאיישים את עמדות הכוח עד היום, וגם ב-2016 מחליטים עבור נשים איפה היכן ומתי הן רשאיות לבצע הפלה, לקחת גלולות, להיות פעילות מינית ועוד.

לצערה של רוזמרי היא לא מצליחה להימלט מציפורני הכת ויולדת לבסוף תינוק שטני שיביא אחריו סרט המשך משמים ומיותר, וגם אנחנו עדיין נתונות לגחמותיהם של אנשים זקנים בעלי אמונות משונות שמחליטים החלטות עבורנו ועבור גופנו.