בזמן האחרון התחלתי לחזור לאחת האהבות הישנות ביותר שלי והתחשק לי לכתוב על זה קצת. אז הנה זה - אנשי זאב. נדמה לי שמאז שהייתי קטנה הם היו יצורי האימה האהובים עלי. אולי זה הוויב הקצת אנדר-דוגי (no pun intended) שלהם או הסיפורים הטראגיים שהם מזמינים, אבל תמיד הייתי מרותקת מהמיתוס הזה.
השורש של אגדת אנשי הזאב לא ממש ידוע, ובעצם אי אפשר להגדיר את זה ממש כאגדה. בתרבויות רבות יש התייחסות לאנשים שמסוגלים להפוך לזאבים, אבל אין שום נרטיב אחיד - לפעמים זה נוצר עקב קללה או כעונש על חטא, לפעמים זאת יכולת מולדת ולפעמים סתם צירוף מקרים לא נעים. המשותף לכולם הוא שהאנשים שקוללו בקללת הזאב הופכים ליצורים טורפים וצמאי דם, אבל זהו בערך. התפיסה הפופולרית של זאב המתשנה רק בלילות ירח מלא, רגיש לכדורי כסף והוא מעין היבריד בין אדם לזאב היא מודרנית יחסית. באגדות שונות תהליך השינוי לפעמים פשוט וכולל רק לשים או לפשוט חגורה מעור זאב, ובאגדות אחרות אדם שהופך לזאב נתקע בצורה זו עד שישלים מעשה מסויים או עד שיעברו מספר שנים. גם המראה הזאבי של אנשי הזאב המודרניים כמעין זאב-אדם הולך על שתיים היא המצאה מודרנית, כאשר במרבית האגדות הם מתוארים כבעלי מראה זאב רגיל, אך לרוב חסר זנב (באגדות מסויימות נאמר שאנשי זאב רצים על שלוש רגליים, והרגל הרביעית פשוטה לאחור כדי לחפות על הזנב האבוד).
אז חוץ מהחיבור בין אדם לזאב כפי שמשתמע מהשם אין באמת כללים אחידים לאנשי זאב, וזה סוג של מה שאני אוהבת בהם - זאת אגדה גמישה שיכולה להתאים את עצמה למסר משתנה. לפעמים אנשי הזאב הן נשים שחטאו ונאלצות לטרוף את ילדיהן, לפעמים עונש אלוהי על קניבליזם - בגלל שהמיתוס כל כך רחב וכל כך לא מוגדר, כל סיפור של איש זאב יכול לשקף נושאים חדשים ולא צפויים.
בקולנוע אנשי הזאב לא משגשגים כמו עמיתיהם הערפדים, ולצערי רוב סרטי אנשי הזאב אינם מוצלחים במיוחד, אבל עדיין יש כמה שמצליחים להיות מרגישים ומפתיעים - לא רק כי הם לא נוראיים לחלוטין, אלא כי הם מצליחים לקחת את המיתוס הכל כך ישן הזה ולרתום אותו לרעיונות מקוריים וכך להסתכל על סיפור ישן דרך עיניים חדשות לגמרי.
אחרי הקדמה לא קצרה בכלל, הנה כמה סרטים ששווה לדבר עליהם (לטוב או לרע) כשמדברים על אנשי זאב:
(אגב, התמקדתי פה בסרטים שמציגים אנשי זאב באופן בלעדי ולא כחלק מעולם פנטסטים לצד ערפדים, פיות וכן הלאה)
ג׳ינג׳ר סנאפס (2000) - סרט אינדי קנדי בבימויו של גון פאוסט. ג׳ינג׳ר סנאפס עוסק בזוג האחיות הגותיות התיכונסטיות ג׳ינג׳ר וברידג׳יט פיטצ׳גרלד, כאשר לילה אחד זאב תוקף את ג׳ינג׳ר והן צריכות להתמודד עם השינוי האיטי והמייסר לצפייה של אחת האחיות למפלצת זאב רצחנית. אחת ההברקות של הסרט הוא החיבור בין השינוי שעוברת ג׳ינג׳ר לשינוי גופני של התבגרות מינית - רגע לפני שג׳ינג׳ר נתקפת על ידי הזאב היא מקבלת מחזור לראשונה, ומכאן והלאה כל אלמנט של הטרנספורמציה שלה מתקשר לאספקט שונה של התבגרות גופנית ומינית. זה מצחיק וחכם ובעיקר מאוד מעורר הזדהות.
ג׳ינג׳ר סנאפס הוא לחלוטין אחד מסרטי אנשי הזאב האהובים עלי, לא רק כי הוא מצליח לאזן בחוכמה בין אלמנטים רבים כגון מתח, body horror, הומור שחור וסיפור התבגרות, אלא גם כי הוא פשוט אנושי ומרגש מאוד. הדמויות אמינות וחזקות והוא מצליח דרך מיתוס ישן לעסוק בנקודות קצת פחות שגרתיות לסרט אימה כמו פחד מהתבגרות, התמודדות עם גיל הנעורים ואהבת אחיות.
זאב אמריקאי בלונדון (1981) - אחת מהקלאסיקות של הז'אנר, סרט שבמידת מה עיצב את הדרך שבה אנו תופסים אנשי זאב. יש בו עבודת איפור די מרהיבה, פסקול מעולה וללא ספק סצנת הטרנספורמציה הכי מוצלחת של אדם לזאב שאי פעם נראתה על מסך. בגזרת העלילה הוא לא מחדש יותר מדי - שני חברים שמטיילים באנגליה, אחד נהרג והשני ננשך, כאשר זה שננשך נאלץ להתמודד עם הקללה שמרחפת על ראשו.
בעייני אחד הדברים המוצלחים בסרט, בהקשר למיתוס של אנשי הזאב, היה העיסוק שלו בשאלת המוסר. כאשר דיוויד ננשך הוא זוכה לביקורים מצד חברו המת, ג'ק, שנהרג, שמנסה ליידע אותו לגבי מה עומד לקרות לו. דיוויד מסרב להאמין, ולאחר השינוי שלו ג'ק מבקר אותו שוב, הפעם כגופה מרקיבה יותר ומנסה לשכנע אותו לעשות את הדבר הנכון - להרוג את עצמו. אחרי שדיוויד הורג אנשים נוספים, בצורת זאב, כל חבורת המתים מגיעה לבקר אותו. למרות שהסרט הרגיש לי די נטול מורכבות, אהבתי את הדרך שבה דיוויד נאלץ להתעמת עם ההשלכות של מעשיו. אם, כמו שציינתי מקודם, ההפיכה לזאב היא מעין עונש, הצורה שבה דיוויד נאלץ לראות את הפנים של האנשים שהרג הופכת את העונש לחמור פי כמה.
דיוויד, על אף כל ההפצרות של האנשים שהרג, מסרב להתאבד ולכן משלם את המחיר הכבד ביותר - הוא לבסוף פונה כנגד האישה שהוא אוהב ומנסה להרוג אף אותה. יש כמה רמות של חטא ועונש בסרט, ולמרות שהוא בבסיסו מציג עלילה די פשוטה, בהתייחסות למיתוס יש בו יותר מורכבות ממה שנראה לעין. וגם, הוא די מצחיק.
בעייני אחד הדברים המוצלחים בסרט, בהקשר למיתוס של אנשי הזאב, היה העיסוק שלו בשאלת המוסר. כאשר דיוויד ננשך הוא זוכה לביקורים מצד חברו המת, ג'ק, שנהרג, שמנסה ליידע אותו לגבי מה עומד לקרות לו. דיוויד מסרב להאמין, ולאחר השינוי שלו ג'ק מבקר אותו שוב, הפעם כגופה מרקיבה יותר ומנסה לשכנע אותו לעשות את הדבר הנכון - להרוג את עצמו. אחרי שדיוויד הורג אנשים נוספים, בצורת זאב, כל חבורת המתים מגיעה לבקר אותו. למרות שהסרט הרגיש לי די נטול מורכבות, אהבתי את הדרך שבה דיוויד נאלץ להתעמת עם ההשלכות של מעשיו. אם, כמו שציינתי מקודם, ההפיכה לזאב היא מעין עונש, הצורה שבה דיוויד נאלץ לראות את הפנים של האנשים שהרג הופכת את העונש לחמור פי כמה.
דיוויד, על אף כל ההפצרות של האנשים שהרג, מסרב להתאבד ולכן משלם את המחיר הכבד ביותר - הוא לבסוף פונה כנגד האישה שהוא אוהב ומנסה להרוג אף אותה. יש כמה רמות של חטא ועונש בסרט, ולמרות שהוא בבסיסו מציג עלילה די פשוטה, בהתייחסות למיתוס יש בו יותר מורכבות ממה שנראה לעין. וגם, הוא די מצחיק.
הארי פוטר והאסיר מאזקאבן (2004) - טוב, שיקרתי. לא תכננתי לכתוב על האסיר מאזקבאן אבל אם יש לי אופציה לדבר עליו כנראה שאעשה זאת. באסיר מאזקבאן איש הזאב שלנו הוא רמוס לופין, רמוס כמו אחד ממייסדי רומא אשר לפי המיתוס אומץ על ידי זאבה, לופין כמו, ובכן, זאב. בגדול, קוראים לו זאבי זאב. ובכל זאת, כאשר מתגלה לנו בסוף הסרט את מוצאו זאת עדיין תגלית נפלאה שמאירה מחדש את ההתנהלות של רמוס לאורך הסרט.
בגלל שרמוס מתפקד בעולם של קסם, אנשי זאב הם לא קונספט בלתי נתפס כמו בסרטים האחרים שהצגתי ברשימה כי אם חלק אינטרגלי מהעולם. אינטרגלי, אבל לא מתקבל בברכה. בעולם הקוסמים של הארי פוטר אנשי זאב נתפסים כחולים במחלה, נגע לחברה והם מנודים ממנה בבוז ואימה. רבים מהקוראים תופסים את אנשי הזאב ה'הארי פוטר' כמטאפורה לחולי איידס, אשר בורות ושנאה של רבים מונעת מהם מלהשתלב בחברה, והם נאלצים להסתיר את מצבם ולחיות בבושה.
לאורך הסרט מפוזרים רמזים לגבי אופיו האמיתי של רמוס, אבל רק לקראת הסוף אנו זוכים לראות את צורת הזאב. בעייני היא די מאכזבת, הוא מזכיר יותר צ'ופקברה או סוג של כלב פינצ'ר מאשר איש זאב אימתני, אבל סצנת הטרנספורמציה היא נפלאה. הבימוי בה תיאטרלי במיוחד, כאשר אור הירח שוטף את פניו של לופין ואנו מקבלים מעין רגע רקוויאם לחלום בו התרחבות האישונים מהדהדת לנו שהדמות שהכרנו ולמדנו לאהוב במהלך הסרט נמצאת כעת תחת מצד תודעתי שונה.
זה סרט נפלא בזכות עצמו והוא לא מאכזב גם באופן הטיפול שלו בנושא אנשי הזאב.
יש עוד סרטי אנשי זאב רבים שאני רוצה לכתוב עליהם, אז בתקווה לפוסט הזה יהיה חלק ב'.
בנתיים, נסיים בשיר.
בגלל שרמוס מתפקד בעולם של קסם, אנשי זאב הם לא קונספט בלתי נתפס כמו בסרטים האחרים שהצגתי ברשימה כי אם חלק אינטרגלי מהעולם. אינטרגלי, אבל לא מתקבל בברכה. בעולם הקוסמים של הארי פוטר אנשי זאב נתפסים כחולים במחלה, נגע לחברה והם מנודים ממנה בבוז ואימה. רבים מהקוראים תופסים את אנשי הזאב ה'הארי פוטר' כמטאפורה לחולי איידס, אשר בורות ושנאה של רבים מונעת מהם מלהשתלב בחברה, והם נאלצים להסתיר את מצבם ולחיות בבושה.
לאורך הסרט מפוזרים רמזים לגבי אופיו האמיתי של רמוס, אבל רק לקראת הסוף אנו זוכים לראות את צורת הזאב. בעייני היא די מאכזבת, הוא מזכיר יותר צ'ופקברה או סוג של כלב פינצ'ר מאשר איש זאב אימתני, אבל סצנת הטרנספורמציה היא נפלאה. הבימוי בה תיאטרלי במיוחד, כאשר אור הירח שוטף את פניו של לופין ואנו מקבלים מעין רגע רקוויאם לחלום בו התרחבות האישונים מהדהדת לנו שהדמות שהכרנו ולמדנו לאהוב במהלך הסרט נמצאת כעת תחת מצד תודעתי שונה.
זה סרט נפלא בזכות עצמו והוא לא מאכזב גם באופן הטיפול שלו בנושא אנשי הזאב.
יש עוד סרטי אנשי זאב רבים שאני רוצה לכתוב עליהם, אז בתקווה לפוסט הזה יהיה חלק ב'.
בנתיים, נסיים בשיר.
